מנהלת מרכז האמנויות בגבעת חביבה
לפני שבועיים נפטרה סבתא מתי, בת 95.
כשבאנו לשבעה הגענו לביתה, בן שני חדרים ביפו.
מובלעת ובה חצר, שהיום היא רחבת בטון,
סביבה בתים קטנים נמוכים, בבנייה של פעם. פעם היתה זו שכונה של יהודים בולגרים.
מתישהו החלו לעזוב היהודים והחלו להגיע תושבים ערבים. אחרונה נשארה סבתא מתי
ובשלושים שנה האחרונות היא חיה בין שכניה הערבים.
בכל פעם שבאנו לבקר אותה, היינו
מתקבלים על ידי שכניה בכבוד גדול, כבוד שקיבלנו בגללה.
כשישבנו שם בביתה, באו שתי שכנות
ערביות לנחם ולשבת איתנו. הצלחנו לדבר קצת. הן הגיעו ממצרים לפני 30 שנה. אני עושה
חישוב מהיר ומגיעה לשנות ה-90. בשנות ה90 ממצרים? הגיעו ליפו, לשכונה הזאת ולחצר
של סבתא מתי. אז מגלים שמעיין שנשואה לנין של סבתא מתי, היא חצי מצרית והן מדברות
בתנועות ידיים על מאכל מצרי שאמה לימדה אותה להכין.
סבתא מתי הגיעה ליפו מטבריה; לטבריה
הגיעה מפרדס חנה ולפרדס חנה מבולגריה אחרי שנות מלחמת העולם השנייה. במלחמה רוב
הזמן הסתתרה עם בעלה ובנה, תינוק בן שנה. הם חיו מתפו"א שמצאו בשדות. התינוק
הזה שרד כי ינק עד גיל 5. סבתא מתי היתה חרשת. אישה חרשת בשנות ה-20, שורדת שנים
של מלחמה עם תינוק כשתקופה ארוכה בעלה נעלם. לאחר המלחמה הם מצאו אחד את השנייה
והגיעו לארץ. כעבור 10 שנים נהרג בעלה בתאונת אופנוע, בן 40. סבתא מתי גידלה 3
ילדים, את כלותיהם ואף את הנכדים הראשונים בבית הזה. היא נפרדה מהעולם כשיש לה 10
נינים, 3 ניני נינים ואחרי שבקיץ האחרון פגשה נכדה מאד מיוחדת שלה שחיכתה לגיל 18
כדי להיות יכולה לבוא לארץ.
שכונת החצר של סבתא מתי כאילו הלכה
אחורה בזמן. היא ענייה יותר, מסוכנת יותר ומלאה גדרות תיל ובטון.
ולמרות זאת בתוכה מתקיים שלום בין
אנשיה.
איכשהו הערב הזה, חיבר בתוכי את כל מה
שגבעת חביבה עושה יחד, את כל החלק בחברה שלנו,
שיודע שבני אדם במהותם הם אור קטן וביחד אור איתן וששלום הוא הביטוי הטבעי
הגבוה של הקיום כאן.