עמי בארי

עמי בארי  -  זוכה מלגת חבצלת

דייסת סולת - סיפור לחג

המקום הטוב מכולם, שבו באו לידי ביטוי חינוכנו הקיבוצי, התנועתי, החברי והאישי היו טיולי התנועה. אלו שנפרסו על-פני  עשרות קילומטרים של שבוע מדברי-צמא ורעב, מציף חום ביום וקור בלילה, מאמץ את כל שרירי הגוף ויחד איתם (לעיתים למרות מחאתם) את שרירי הנפש שמכריחים, לא אחת, לעצור לרגע, לתת יד, להגיש כתף, להוסיף תרמיל על תרמיל, ללכת עשרות קילומטרים על רגליים  נפוחות מיבלות בכדי למצוא ענפים למדורה, לדפן מקום מרבץ לשק-השינה, לוותר על מקום טוב יותר למען האחר ולקחת עוד עשרות וויתורים למען האחרים.
בכיתות הבוגרות יצאנו תמיד דרומה – למצדה, מכתשים ועד אזורי אילת. בגלל המרחק ובגלל קשיי התחבורה נאלצנו להתארגן כך שנוכל לסחוב על גבינו, בתוך תרמיל הגב, את כל צרכינו: אוכל, מים, בגדים להחלפה, יריעת ניילון נגד גשם, שק-שינה, עזרה ראשונה ושנייה ותמיד גם פריט אישי שבלעדיו לא היינו מי שאנחנו. אל רוב תרמילי הגב חוברו גם סירי-בישול או מחבתות ולרוב היו המשאות הענקיים הופכים להיות העיקר, מסתירים ומרחיקים את הנוף, מעיקים עד איימה וסוחטים את כוח הרצון עד לדקו.
לעיתים הלילה הצונן סביב מדורה חרישית סמיכת עשן בעיניים, עם המעגל המזמר חרש את היחד שלנו פיצו על כל רגעי המאמץ ולעיתים המאמץ גבר על הכול. יהיה אשר יהיה - כך או כך החוויות ההן נצרבו בנו ונשארו לעולמים.

הינו בכיתה י"א, חופש חנוכה. מסלול הטיול השנה שונה והוא נקבע ל"הר-הנגב" שם שלא אומר לנו דבר אבל לפתע אנו נחשפים לשמות בלתי מוכרים ונכספים: "מכתש-רמון", "הר-רומם", "צומת-הרוחות", "מעבר-ערוד" ו"בורות-לוץ". מה שמסתבר מעיון במפת-הקיר התלויה בכיתה שהמסלול הוא היכן שהוא בנגב, בסוף העולם וימינה, במקום שבו רק הבדואים יודעים לנווט, ואם לא דיי בכל אלו נאמר לנו גם שכמות המים היא במשורה, הם יסופקו לנו על-ידי קונטיינר הנגרר על-ידי ג'יפ, פליט ממפעלי האזור, ואספקת האוכל תגיע אלינו רכובה על גמלים.
אני חייב לעצור כאן לרגע ולסבר את אוזן הקורא שבגלל המשקל הרב שנשאנו על גבינו הייתה משמעות אדירה לכל קופסת שימורים או ככר לחם ששקלנו ולקחנו. לכן יום לפני היציאה התארגנו בחוליות קטנות וחילקנו בינינו את האוכל באופן שווה – מעט קופסאות שימורים, תפוחי אדמה בצמצום,  ביצים ארוזות בקרטונים כשהן עטופות ניירות עיתון (שהיו להם שימושים רבים אחרים), אטריות, הרבה אבקות מרק ומכיוון שהיינו מן המעזים ורוב בני-הקבוצה ידעו משהו בנושא בישול, במיוחד אחרי ש"התאמנו", לא מעט פעמים, על גופם של ברווזי שכנינו מגבעת-חיים, לקחנו גם שלוש פרגיות שיועדו עם כמה תוספות (ביניהן אבק ונוצות) למרק של הלילה ראשון שהיה הדבר המשמח ביותר אחרי יום הטלטול המתיש שנעבור.
  את האוכל עצמו חילקנו לשני חלקים – זה שנשאנו על-גבינו וזה שנקבל בסיומו של היום השלישי, להמשך הדרך, ארזנו בארגזים וקרטונים כשאנו מדגישים את שם הטיול, המסלול, הקבוץ והחוליה על מכסי הארגז מכל צדדיהם.

אחרי כל ההקדמות האלה כדאי כבר לגשת לעצם הסיפור אז כך: אנו כבר בדרך, מתטלטלים דרומה על גב משאית העמוסה לעייפה, פורקים את ארגזי האוכל של הימים הבאים ליד מאהל בדואי בלתי מוגדר, מזהים מרחוק גמל מנומנם ומנסים לסמן לו להיכן ולמי עליו להביא את המטען המיועד, למרות שלא נראה שהדבר מעניין אותו במיוחד. אחרי עוד כמה קילומטרים אנו יורדים בעצמנו, מעמיסים את התרמילים, נפרדים מהציביליזציה ומתחילים ללכת.
היום הראשון מתנהל בכבדות, בבוקר קר מאד ואנו מתכסים בכמה שכבות שרק אפשר, אבל ככל שעולה השמש אנו פושטים שכבה אחת ואחריה עוד אחת ולבסוף בחיבור שבין התרמיל הכבד לגב הדואב מתנחלת שכבת זיעה שמלווה אותנו עד סוף היום.
 בשעות אחר-הצהריים אנו יורדים במדרון תלול, סוחט ברכיים ובערב אנו מגיעים לבור מים שמכזב בעכירותו ורק הג'יפ החבוט ההוא מפליא לדלג ולהביא לנו את הנוזל היקר.
ביום השני נדמה שהשרירים כבר מורגלים במאמץ ואנו צועדים באון עד ששוב אנו עולים במעלים ויורדים במדרונות וסופו של היום אינו שונה מסוף היום שקדם לו.
את הנוף כמעט שאיננו רואים כי מבטנו נעוץ רק על הדרך, מוודא שלא נינגף באבן שחוסמת את השביל או בבור שנפער מכוחם של הצועדים לפניך, להכעיס ושלא בטובתנו.
ביום השלישי אנו כבר קלי תרמילים, האוכל ברובו כבר נאכל ובערב מחכים לנו ארגזי ההמשך ובהם בוודאי כמה הפתעות מזמינות, אנו מאמצים את כוחנו במעלה אחרון לקראת השקיעה וכשמגיעים אל פסגתו רואים משטח שומם ועזוב.
 לכל מלוא העין – סביב, סביב לא רואים בדואי ולא בן-בנו של בדואי, לא גמל ולא זנב-זנבו של גמל,  רק משטח ארוך ושקט ובמרכזו ידידינו הג'יפ המחכה לנו בנאמנות מפתיעה.
המדריכים נקראים בדחיפות אל ראש הטיול וקבוצת סייריו והוא מבשר לכולם שהאוכל לא הגיע לייעודו והוא נתקע כנראה עם גמליו בשטח, ראש הטיול ממהר לשלוח את סייריו לחפש את הנעלמים אבל עד שאלו יגיעו ובינתיים מה שנותר לנו לאכול הוא השאריות שכנראה כבר לא ממתינות לנו בתרמילים.
כל הקבוצות שמסביב ממהרות להדליק מדורות, לשפות סיר של מים, לחמם אותם ולשתות כאילו היו תה חם ומתוק.
רק אצלנו המצב אחר מישהו פוקד עלינו להכין מדורה, הוא שולח שני בנים להביא סיר מלא מים, ואומר לשתי בנות לאסוף את כל הכפות והספלים על מפת נייר שהכין, כל היתר יוצאים לקושש כל בדל עץ ושארית גבעול בכדי להזין את המדורה שכבר דולקת על כירת אבנים מתחת לסיר המעלה אדים ראשונים של חום.
כשאחד הבנים כבר לא יכול לכבוש את תימהונו לוחש לנו מי שלוחש שבערב לפני היציאה לטיול הוא ועוד כמה בנים התגנבו למטבח הקיבוץ בכדי "להשלים-ציוד" כדבריהם ולקחו איתם ציידה לדרך שקית גדולה עם אבקת סולת ושקית עם סוכר.
לאט, לאט מתחממים המים,  לאט, לאט מתווספים לתוכם חלק מאבקת הסולת וחלק משקית הסוכר וכשדייסת הסולת מתחילה לבעבע אנו מסירים אותה מהאש, מחלקים לכל הספלים ויחד אנו נושפים לקרר את הבלילה הסמיכה, הטעימה, המחממת והמנחמת.

מאוחר בלילה חזרו הסיירים מבלי שהעלו דבר בחיפושיהם. ראש הטיול כינס מחדש את מדריכי הקבוצות, הורה להצטמצם במה שכבר לא היה ולמהר לצאת למחרת בבוקר אל כיוון חניון הלילה הבא בתקוה שאליו הבדואים על גמליהם ישכילו להגיע.
אבל גם למחרת בערב וגם בהמשך הלילה לא הגיעו הגמלים, מה אכלו בקבוצות אחרות? מה השביע את תאבונם הנחרץ?  איני יודע. אנו על כל פנים אכלנו פעם ועוד פעם את אותה דייסת סולת שהפכה ביומיים הבאים לדלילה יותר ויותר ומתוקה פחות ופחות אבל עדיין הייתה זאת דייסת סולת.
כשהגענו לסופו המתוכנן של המסלול והטיול ראינו את המשאיות שחיכו לנו לנסיעה צפונה ולידן את הגמלים עם ארגזי האוכל.
 יקצר המצע מלתאר את ניפוץ הארגזים וקריעת החבילות עם האוכל הארוז באדיקות שכזאת.  כל הביצים נתבקעו על מחבת עם בצל, קופסאות תירס ובשר ויצרו יחד את חגיגת השקשוקה הגדולה ביותר שהוכנה אי-פעם וכשקינחנו בקופסאות הלפתן הרגשנו שיותר לא נוכל לאכול דבר עד סוף הטיול.
שנים רבות לא העזנו לאכול דייסה מכל סוג שהוא, רק בימי החורף הקרים ביותר היינו נכנעים לעיתים ופורצים את החרם שקיבלנו על עצמנו, בלא רצון, מאותם שלושה ימים של סולת על הר הנגב.

אחרי שנתיים, בזמן השרות הצבאי,  באחד הסיורים באזור נתקלנו בבדואי שהוליך אחריו קבוצת גמלים, חלפנו על פניהם ביעף אבל גמל אחד הרים את ראשו והסתכל לעברנו במבט ארוך. האם ראיתי בעיניו קריצה קלה? או שאולי סתם נדמה לי. איני יודע, אבל הג'יפ שלנו המשיך בדרכו לעבר יעדים חדשים שעוד נכונו.