גל
שמיר מנהלת מרכז חינוכי פרדס
בשבוע
שעבר הדרכתי כיתה בשכבת ח' בתיכון בגליל, זה גיל שמעטים אוהבים לעבוד איתו כי
החניכים נמצאים בשלב הכי מבאס של גיל ההתבגרות ונוטים להוציא את זה על מי
שמסביבם... אני דווקא מאוד אוהבת את הגיל הזה, בגלל שיש בהם משהו כל כך לא מסונן,
אמיתי יותר לטעמי. בכל מקרה הכינו אותי לכיתה תוססת (שזה שם קוד של מורות לכיתה
קשה, היפראקטיבית או סתם פטפטני על) אבל נכנסתי לכיתה מלאה בילדים חמודים שרק מתו
לקבל הזדמנות לדבר ולספר דברים על עצמם. הראיתי להם קליפ שהכנו עם נתונים על בני
נוער באופן כללי ועל האזור שלהם וביקשתי מהם בסופו להתייחס למה שראינו ולהגיד מה
לדעתם נכון גם לגביהם ומה לא, וכך התפתחה שיחה על צרכנות, בילויים בקניון ומותגים.
שאלתי אותם אם לדעתם מישהו שלא לבוש כמוהם (כלומר, לא מהמעמד הכלכלי שלהם) יכול
היה להשתלב בשכבה ובכיתה, וכמובן כולם פרצו בקריאות "ברור! בכלל לא אכפת לנו
מה כולם לובשים" וכו' וכו', עד שפתאום, אחת הנערות הביישניות אמרה- אתם סתם
מקשקשים. שירה הייתה האור שלי בהדרכה הזו. לא רק בגלל שהיא העזה
לעמוד מול כל הכיתה ולהגיד מה שאף אחד לא אומר, לא רק בגלל האופן שהיא התנסחה
בעדינות אבל בתקיפות אלא בעיקר בגלל שהיא לא פחדה מהמציאות והיתה נכונה להתמודד עם
ההשלכות של מה שהיא אומרת. הערכתי את הכנות והאומץ שלה, וגם הכיתה. היא פתחה צוהר
אמיתי להסתכל על עצמם ולראות גם את מה שהם לא אוהבים, ובאמת מהרגע הזה הרגשתי
שהשיחה בכיתה משתנה- מותר להגיד גם דברים שצריך לשנות, מותר לבקר את עצמנו, מותר
לדרוש מעצמנו להשתנות.
בתור
מי שמדריכה ביומיום בעיקר מבוגרים, היה משהו כל כך מרענן בגישה הזו של נערות
ונערים בני 14, אמיצים יותר מהרבה מאיתנו...