משלחות נוער וניהול מידע בחבצלת וגבעת חביבה
בין אורות חנוכה לכריסטמס
לא חכמה לשבת בבית קפה ברלינאי כאשר ברקע מתנגנת בנועם מוזיקת ג'ז ולחשוב שהחיים יפים וכאלה הם צריכים ויכולים להיות בכל מקום.
ברלין, מטרופולין החופש, הרב תרבותיות וסמל לסובלנות בין בני האדם, דתות ומינים, מאפשרת לכל אחד המבקר כאן למספר ימים, לחלום בהקיץ על עולם דמיוני אף יותר מעולמה של עליזה בארץ הפלאות.
חלום של עולם ללא גבולות, בו המילה לאומיות נתפסת כלאומנות, חברה בה הדת היא עניין פרטי ולא של הממשל.
ברלין בה חברה הבוחנת את הפרט לפי תרומתו, השכלתו וייחודיותו...ונטיות ליבו . חברה בה הפרט אינו נשפט לפי העדפות המיניות וחייו הפרטיים אינם תופסים כותרות מרכזיות. עולם בו חופש היצירה הוא חלק מתהליך התפתחותו הטבעית של האדם ולא בהכרח צורך לביטוי מחאה.
חברה בה המלחמות, האלימות, הקיצוניות והקטסטרופות הן בדרך כלל כותרות של חדשות חוץ.
מכאן קל יותר להתבונן על השונה מבלי להסתנוור מהייחודיות שלנו.
ראיתי איך קל יותר עבור ישראלית לשעבר שפגשנו לשפוט ולחרוץ דין של אלו שאינם יושבים איתה בבית הקפה הברלינאי, אלא נמצאים במרכז הלהבות בפאתי עיר הקודש, במעטפת העיר עזה, בשדרות ובשטחים.
ובדומה לה, ולמי שחי כבר שנים, כאן ליד בית הקפה הברלינאי, קל לאמור את זה שאנחנו הפכנו למדינה הכי גזענית ושחוקי ההגירה בארץ הם בעצם חוקי נירנברג המודרניים.
ואיך מי שחי כאן מספיק זמן, משנה את זהותו והופך בעל כורחו ליהודי כאשר בעצם מאז ומתמיד האמין שנולד ישראלי חילוני והדת אינה גורם מגדיר בזהותו.
מי שחי כאן לרוב יהפוך ליותר מתורבת, מרוחק, ואינטלקטואל יפה נפש. הוא יפגוש חבר, ממעגל חבריו המובחרים הברלינאים, בהתרעה של שבועיים מראש לפחות, על מנת לבלות שעה ביחד בקפה הברלינאי, כי ספוטניות כאן כמעט לא קיימת ואיפוק הוא קוד אתי חברתי.
זאת בחירה, וכל אדם חופשי לעשות זאת, לבוא לשתות כאן קפה מזדמן או לבקר כאן בקביעות.
אני בוחרת בקפה המזדמן.
אני בוחרת להגיע לברלין לביקור שנתי עם משלחות בני נוער יהודי וערבי, להתרחק ביחד לזמן קצר שאינו מאיים על שלמות זהותנו הישראלית ועם זאת זהו ביקור אינטנסיבי המאפשר לנו להתנתק לזמן מה מהשפעות הבית והמדיה. זהו פרק זמן חשוב המאפשר לנו התרחקות זמנית מהזהויות הלאומיות והדתיות הדומיננטיות לתוכן נולדנו.
זמן שפוי המאפשר להשתיק במעט את הרעשים והסינוור של ארץ הקודש, ומאפשר לנו לערער ביחד על מי שאנחנו באמת, אם יש כדבר הזה.
בקפה הברלינאי אמנם לא ישבנו, אך במהלך השבוע האינטנסיבי האחרון שבילינו יחד עם 18 בני נוער ערבים ויהודים מבאקה אל גרבייה ומועצת מנשה הרבה דברים התרחשו. השבוע נפגשנו ובילינו עם קבוצה מקבילה של בני נוער גרמני. יחד עברנו תהליך אינטנסיבי של סדנאות בהם התאפשר לבני הנוער להתבונן על המציאות המשתנה של אירופה בעקבות הגירת הפליטים הגדולה מהמזרח.
ראינו וחווינו את המרקם הרב תרבותי המתפתח של ברלין, שהוא כבר מזמן הרבה מעבר לבירה ונקניקיה.
ראינו איך משפיעה מחיקת הגבולות האירופאים על האוכלוסייה הגרמנית מצד אחד ועל התגברות הלאומיות מפחד הזרים מצד שני.
שבוע בו שמענו קולות מגוונים . שבוע בו בחנו יחד את העבר של גרמניה והחלק של עמנו בהיסטוריה זו.
חזרנו לרגע להבין מה זה להרגיש מיעוט ומצד שני להעריך את התרומה שמיעוט יכול להעניק לחברה שלמה.
הילדים חוו רגעים קסומים של תמימות, שמחה ויצירה, השתטות ותובנות וגם חוו שינוי, ואנחנו המבוגרים חווינו כל זאת דרכם.
במהלך השוטטות ברחובות הקרים, ראינו הרבה בתי קפה קסומים , חמימים ואינטימיים, מוארים באורות כריסטמס המתקרב.
התבוננו באותם ברלינאים היושבים סביב שולחנות המוארים בנרות, שותים פונץ חם או סתם בירה, צוחקים ומשוחחים באותה השפה, השפה הגרמנית שפעם העבירה בי צמרמורת והיום היא שפת האנשים השפויים.
חוזרים הביתה לחומוס, לצרות ולחדשות הקשות, אבל עם הרבה תקווה בלב הילדים ובלב שלנו, שאם המקום ההוא, ברלין, מרכז הגיהינום לפני עשורים מספר ,היום הוא מרכז השפיות, לנו יש תקווה גדולה בתור חברה, ואפילו עבור ירושלים, להפוך למרכז האור והשלום של העולם.
